המשבר בישראל ובעולם הכניס את כל הציבור להילוך גבוה בשאלת הלגיטימיות של מדיניות ציבורית כזו או אחרת. אינני יכול לחשוב על סיטואציה מובהקת יותר בה באופן סימולטני ניתן לראות ממשלות שונות מתמודדות עם בעיה מאד דומה.
פתאום זה כבר לא שיח אליטיסטי בלעדי של מעצבי ומנתחי מדיניות אלא שיחת הסלון בבתים רבים – ‘האם מדיניות הסגר אפקטיבית?’ , ‘ראית מה עשו בשבדיה? בבריטניה?’ וכו’. פתאום ניתוח של טבלאות נתונים עם מגמות ורגריסיות הפכו למוחשיות וברורות בצורך לכולם. פתאום המדיניות הציבורית נוגעת בצורה כה חדה ומיידית בחיים של כל אחד מאיתנו.
מי מנהל את המשבר? למי שיש את היכולות והתשתיות לנהל אותו או למי שיש את הסמכות הפורמאלית? מה קורה בזמן מחלוקת בין השחקנים? מה קורה במצב שאין לגיטימציה ציבורית לקבלת ההחלטות? אלו לא שאלות המתאימות רק לקונטקסט הישראלי אלא רלוונטיות למדינות רבות בעולם. מוזמנים לקרוא מאמר של הבנק העולמי בנושא קרוב
אבל אל דאגה – אנו גם מיוחדים
בישראל נוצר שיח דיכוטמי כמעט הרסני –
מצד אחד, יאמרו יש ‘נבחרי ציבור’ ויש ‘פקידים’ ;
מצד שני, יגידו שיש ‘פוליטיקאים’ ו’משרתי ציבור’.
דוגמא לזלזול המופגן בשירות המדינה ניתן לראות באופן בו חילקו תיקים מיניסטריאליים , המציאו משרדים דמיוניים, חתכו יחידות ממשלתיות מהאורגניות הנדרשת להם ובעיקר זלזלו בכל המכונה שאמורה לנהל בפועל עבורנו כאזרחים את מערכות הממשל.
ככל שהאמון בין הדרג הנבחר והמקצועי יקטן כולנו מפסידים וככל שהלגיטימציה של מדיניות ממשלתית תתערר אנו מתקרבים למצב של כל דְּאַלִּים גָּבַר וזו כבר סכנה אסטרטגית עלינו כחברה ומדינה.
אני לא מאשים רק את הדרג הפוליטי במצב הזה, גם לפקידות עצמה יש אחריות וגם היא צריכה לראות את העלאת אמון הציבור כמשימה עליונה עבורה, גם לתקשורת ולחברה האזרחית יש תפקיד חשוב (לדוגמא, דיונים לגופו של רעיון ולא גופו של אדם; סנגור קונסטרוקטיבי ולא הרסני וכו’)
האמון בהם הוא למעשה האמון ביכולת של כולנו לבנות ולחיות יחד
