(פורסם במקור כמאמר דעה בעיתון “דה מרקר”, בתאריך 17.11.2015)
האיום הגדול ביותר של אינתיפאדת הסכינים והדריסות הוא בחלחול התובנה שיהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד בשום מקום
המדינה שלנו כבר לא כל כך צעירה, וגם לא ענייה כפי שהיתה בעת הקמתה, אך זר שהיה רואה את השלט “בלי הטבות אין צפון” ומאזין לדיוני ועדת הכספים בנושא הטבות המס, היה מתרשם שהצפון הוא מושבה רחוקה העסוקה בענייניה, שעה שהמדינה עסוקה באתגרים האמיתיים הקשורים לגל הטרור הנוכחי.
הצפון נמצא רק שעה וחצי נסיעה ממדינת תל אביב, כשהפערים בתחומי החינוך, הבריאות ובעיקר התעסוקה הם של שנות דור. הפריפריה זועקת, ומנסה, כך נראה, להסיט תשומת לב אליה אל מול אתגר שנראה חשוב יותר ומאיים יותר. זה נותן לה דימוי של מסכנה ותלותית הנתונה לחסדיה של המדינה — וזה נכון, אבל זה רק צד אחד של המטבע.
הצד השני הוא שהשלטון המקומי בישראל עובר בשנים האחרונות שינוי יוצא דופן, ממצב של תפקוד כספק שירותים וכזרוע ביצוע של הממשלה, למציאות של הובלה מקומית רחבה, בתחומי קהילה, כלכלה ופיתוח אזורי. השינוי מונע בעיקר מבשלות מקומית שמתבטאת בשכבה חדשה של ראשי ערים כמו שמעון לנקרי בעכו, מיכאל ביטון בירוחם, אילן שוחט בצפת ואחרים. השינוי מתבטא במעורבות אזרחית גדלה, איזון תקציבי, פיתוח חזון, יכולות עבודה עם יזמים, התארגנות אזורית משותפת וחיבור עמוק ורב־ממדי בין תושבים למקום שבו הם גרים.
התהליכים האלה אינם פירות של תקצוב ממשלתי. ההשקעה הממשלתית במנועי צמיחה ובמוסדות קהילה פוחתת והולכת עם השנים. התקצוב הממשלתי לערים חלשות בפריפריה פועל נגד היכולת של ערים לשנות מצב מבחינה כלכלית וחברתית. בהיעדר תמיכה ממשלתית משמעותית לתהליכי שינוי, הטבת המס לתושב נתונה כעת לדיון ציבורי.
הטבת מס היא דרך גרועה לחבר בין תושב לבין מקום מגוריו, אך בהיעדר השקעה ממשלתית במנועי צמיחה והכללה, הפגיעה בה היא אנושה. הפגיעה נובעת ברובה מהכללת הרשויות הערביות בהטבת המס, עניין שאמור היה לקרות מזמן, אך מבטא במעט את הבנתם של גורמים רבים בממשלה, מימין ומשמאל, לכך ששגשוגן של רשויות ערביות מהווה נדבך קריטי בחוסן של מדינת ישראל.
אי־אפשר לפגוע בפריפריה ללא השקעה במנועי צמיחה, כי יותר משהפריפריה תלויה בממשלה — הממשלה תלויה בפריפריה. ביסוס המרחב המקומי כמרחב בעל השפעה ואחריות ביחס לתושבים מאפשר לקחת בפרופורציה את מערכת המתחים שבכנסת, כפי שראינו בוויכוח המתוקשר בין עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, לאיימן עודה, יו”ר הרשימה המשותפת. סלאם ביטא את הזווית המקומית המבקשת את הנורמליות היומיומית, ועודה חידד את המתח הלאומי.
בהקשר הנוכחי של האינתיפאדה, החשיבות של הפריפריה, במיוחד הרחוקה, שבה יש ריבוי ערבים ויהודים במרחב אחד, גדולה שבעתיים. עכו למשל היא עיר מעורבת, שיש בה היום דו־קיום משותף ונינוח יחסית של יהודים וערבים, דו־קיום שצולח את המתיחות הרבה יותר מירושלים.
ממעוף הציפור, האיום הגדול ביותר של אינתיפאדת הסכינים והדריסות, המאופיינת במפגע בודד שפועל בהשראת רשתות חברתיות ורוח גבית של אסלאם קיצוני, הוא בחלחול התובנה שיהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד בשום מקום. לא בבית הספר (“זה הילדים שלך, השתגעת?”), לא בבית חולים (“זה חיים ומוות”), לא בסופרמרקט (“תיתן לקצב סכין?”), לא בכביש, וכן הלאה. זוהי מחשבה אנכרוניסטית וגזענית שהמפסידים הראשונים ממנה יהיו הערבים, אך היא תחולל תנועה צנטרופוגלית, שבסוף תעיף אותנו היהודים מכאן, כי נרגיש שזה לא המקום שלנו.
לכן, דווקא לאור הגל האחרון של הטרור, עכו, באר שבע וכרמיאל, כסמלים של דו קיום, הן מרכיב בסיסי בחוסן הלאומי של ישראל ובתפישת הביטחון שלה. החוסן דורש רגליים חזקות ויציבות בפריפריה. תפישת הביטחון חייבת להיות מושתתת כיום על קיום משותף של יהודים וערבים במרחב. במובן זה, ליישובי גב ההר יש הרבה מה ללמוד מהגליל המערבי.
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
